<h1>פירוש התפילות לר"י ב"ר יקר</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לפעמים שיחיד או צבור מתענים אחר ימים טובים. או על מקרים, מתענים שני וחמשי ושני. או עד זמן שקבעו. או לפעמים ג' ימים רצופין. וגם יש עושין באדר שלש תעניות קודם הפורים כמו שעשתה אסתר בחדש ניסן. ולא היו רצופין ממש זה אחר זה, דאמ' במדרש תלים. צומו עלי שלשת ימים אל תאכלו ואל תשתו לילה ויום, לא היו מתענין רצופין לילה ויום, אלא מפסיקין מבעוד יום, ולמה שלשה ימים, לפי שאין הקב"ה מניח הצדיקים יותר משלשה ימים. וכן וביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו.
<h2>דף יד.</h2>
ונראה כי האומר שירה פטור מלומר שעשה נסים מכל מקום, שהרי [אנו היינו] מברכין ליל פסח שעשה לנו נסים, אם לא היה (ל)הלל שאנו אומרים. ואע"פ שאנו אומרים לפיכך אנו חייבים להודות וכו' למי שעשה לנו נסים, מכל מקום אינה ברכה. וגם בפורים אנו אומרים קריאתה זו הלולה. ואנו שאנו אומרים שעשה לנו נסים, על מקרה נסים לא הוצרכנו לומר שירה.
<h2>דף יז:</h2>
בא"י אלהינו ואלהי אבותינו. בתחלת ברכה זו אין בה מלכות. ואע"פ שיש בה הזכרת ה', לפי שסמך גאולה לתפלה. ופעמים שאומרים י"ח ברכות בלא גאולה לפניה כמו במנחה עשאוה כסמוכה ואינה סמוכה, וקבעו בתחלתה הזכרת השם בלא מלכות. וכיוצא בזה פרשנו בתחלת קדיש שאומרים אמן יהא שמיה רבה, ואינו אומר שם יה כי אם ברמז, כי לפעמים כגון במנחה סומך קדיש לאשרי. אלהי אברהם אלהי יצחק אלהי יעקב, שהוא אלהי אבותינו. פסוק הוא בתורה. האל הגדול הגבור והנורא, פסוק שלם הוא. אל עליון, על שם וברוך אל עליון. גומל חסדים טובים, ע"ש אשר גמלם ברחמיו וכרוב חסדיו, טובים ר"ל יותר משגמל האדם, כדאמ' בתנחומא [משפטים ט"ו] ביום טובה היה בטוב גמילות חסדים שתעשה עם העניים ישלם לך יותר. וקונה הכל, ע"ש דכתיב קונה שמים וארץ כדאית' בבראשית רבא [מ"ג ז'], כדאמרי אינשי שערין דפלן יאיין, [עושה] לשון תקון וכן יוצר אור ובורא חושך אני ה' עושה כל אלה וישראל עושה חיל מתרגמינן קנא נכסין. וזוכר חסדי אבות, דכתיב [וזכרתי להם ברית ראשונים. ולקח לשון דכתיב] זכרתי לך חסד נעוריך. ר"ל בכל יום גומל חסד וקונה הכל וזוכר חסדי אבות. ומביא גואל, כי גאלנו ממצרים והם היו בני בניהם של ג' אבות. וגם גואלנו בכל יום ועתיד לגאלנו. ולקח לשון מביא גואל ע"ש ובא לציון. ואמר למען שמו באהבה אצל גאולה ע"ש גואלנו מעולם שמך. ואמר באהבה אצל חסד ע"ש אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד. מלך עוזר, ע"ש אתה ה' עזרתנו וכתוב ויעזרם ה'. ומושיע, דכת' ומושיעו בעת צרה. ומגן, אנכי מגן לך. ולכל ישראל אמר מגן עזרך. וסמך אצל ומושיע, דכתיב ותתן לי מגן ישעך. ולכך כורעין בתחלת ג' הברכות ולבסוף יותר מהאחרות, לפי שבתחילה מזכיר אלהי אברהם, ואף בסוף. ומגיד בסוף ומביא גואל, דאמ' בבראשית רבה [נ"ו ב'] אברהם לא חזר מהר המוריה אלא בזכות השתחואה. וישראל (נגאלו) [נגאלין] בזכות השתחואה. שנא' ויקוד העם וישתחוו. וזהו על העתיד. ובהודאה תחלה וסוף משתחוים יותר על העתיד כמו שנפרש במקומו. בא"י מגן אברהם, דכתיב (שם) אנכי מגן לך. והיינו דאמרינן במכילתא [מסכת בא ט"ז] מנין שאומרים אלהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שנאמר ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל וגו'. ורגילים החזנים להתחיל כאן בימים טובים קרובות. ולפי דאמרינן בירושל' [ברכות פ"א ה"ה] שאומ' מודין דרבנן על החזן דאמ' זעירא סמוך לקרובה. ולכך נקראו קרובות. ולכך נקרא החזן חזן לפי דאמ' בבראשית רבה [מ"ט ח'] [משום רב מנחם] זה שהוא עובר לפני התיבה אין אומ' לו בא והתפלל אלא בא והקרב קרבנות ציבור. ולכך נקרא חזן לפי שהוא רואה ומעיין במילי דמתא ובצרכי הכנסת. ואת מי יקרא לקרא בתורה. וכדאמרינן (בבא קמא) [ב"מ צ"ג ע"ב] בחזני מתא והם רועי צאן העיר. ואמ' נמי במדרש שיר השירים כד דמך ר' פלוני הוינן קרינן ליה תנוי וקרוי וקרוב פייטוי.
אתה גבור לעולם ה', אמר לעתיד דכתיב ה' כגבור יצא ולכך נמי אמר מחיה מתים אתה ורב להושיע משיב הרוח ומוריד הגשם, לכך הזכיר לשון לעולם כאן אצל תחיית המתים וגשמים כי בכלל לעולם יש ארץ ואדם וגן עדן וזהו כל העולם. ואמ' בבראשית רבה [י"ג ג'] כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ הזכיר שם מלא על עולם מלא. וכן הזכיר שם מלא בירידת גשמים. אמר ר' שמעון שלשה דברים שקולים זה בזה ארץ ומטר ואדם. ר"ל שבשלשתן כת' שם מלא. בארץ ומטר כמו שאמרנו תחלה. ואדם מפורש הוא ביום ברא ה' אלהים אדם. וגם זכירת גן עדן מייתי בבראשית רבה [ט"ו א'] ויטע ה' אלהים גן בעדן אמר ר' ינאי למה מזכיר שם מלא במטע הגן וכו'. ולכך נקבע מחיה מתים אחר מגן אברהם [כר'] כדאמ' ר' אחא אמר הקב"ה שלך קודמת לשלי. ולכך סומכין טל למגן אברהם. ומביא גואל דאיתקיש פרנסה לגאולה. וכתיב נמי לך טל ילדותך מה טל זה סימן ברכה לעולם אף אתה סימן ברכה לעולם. ופסוק זה נאמר על אברהם ולכך אמר נמי אתה גבור לעולם ה' מחיה מתים אתה רב להושיע משיב הרוח ומוריד הגשם כל סדר אלו הדברים של תחיה, מה ענין גבורה לכאן. ומחיה מתים ורב להושיע לענין גשמים, וכה הוא בתנחומא [בראשית ז'] שאדרינוס מלך ארור רצה לעשות עצמו אלוה ואמרה לו אשתו מלך עשיר וגבור והכל בידך ותעשה אלוה אמר לה אתה גבור לעולם ה', כי אין קץ לגבורותיך. אם תצא נפשי ויגבה המקום פקדונו מה אעשה. אמר לו הקב"ה אתה אדם ולא אל. אמר הקב"ה אני מחיה מתים ואליהו החיה המתים. אני מוריד גשמים ואליהו הוריד גשמים. אני הורדתי אש וגפרית ואליהו הוריד כן שאמר אם איש אלהים אני תרד אש מן השמים. ולא אמר אל אני ואתה אומר אל אני. ולכך אנו אומרים אותו רשע שאם היום כאן ולמחר עתיד למות היה מתפאר שהוא היה גבור אין גבור אלא אתה. אתה גבור לעולם ה'. כי אין קץ לגבורתיך. ומחיה המתים ורב להושיע כמו שפירשנו כי אין ישועה רבה כמו תחית המתים דכתוב בה ישועות בל נעשה ארץ יחיו מתיך נבלתי יקומון. ועוד אמר רב להושיע על שהוריד אש וגפרית על סדום והושיע מהם לוט וכל בני ביתו בעל כרחם לפני כולם. ומוריד הגשם כמו שאמ' ואין אדם יכול לומר אל אני שיוכל לעשות לא זה ולא זה. ונאמן אתה להחיות המתים דכתיב וידעתם כי אני ה', נאמן לשלם שכר שהוא אומר לתת. וכן כל מקום שאומר אני ה' גבי פורעניות, כן הוא באגדה, וכן פי' רב שלמה בפירוש פרשת וארא. וזהו שנאמר בבראשית רבה [י"ג ו'] נאמר פתיחה בגשמים ונאמר פתיחה בתחית המתים דכתיב הנה אני פותח את קברותיכם. ועוד נראה דלכך קבעו לומר משיב הרוח ומוריד הגשם אצל תחית המתים דעיקר הברכה בתחלתה וסופה היא תחיית המתים. ומה לנו לומר אצל תחיית המתים משיב הרוח ומוריד הגשם אלא בשביל שיחיו ברוח כדכתיב ויפח באפיו וכתוב ופחי בהרוגים האלה וחיו. וגשם ע"ש דאמר בתנחומא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ומתרגמינן ורחמוהי צדיקיא עתידין לאזהרה בזוהר יקריה על חד תלת מאה ארבעין ותלתא במיפק שמשא בגבורתיה. ואימתי ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא, במכתו של עולם ירפא. ותלת מאה וארבעין [ושלש] כמנין גשם בגימטריא. וחשבון זה על מה דכתיב בישעי' ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. ומתרגמינן וזהור שמשא יהא עתיד לאזהרה על חד תלת מאה וארבעין ותלתא בזהור שבעה יומין. ור"ל שבעה פעמים שבע הם מ"ט, ושבעה פעמים מ"ט היינו תלת מאה וארבעין ותלתא. וכן נמי מפורש בעמך. וראיה לדבר שרמז הקב"ה לאברהם שלא יתאוה הוא בעצמו לירש את הארץ שהרי במתנה שבכולם אומר לזרעך אתן את הארץ הזאת גם בברית הבתרים כתוב כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת, ולא כתוב לך ולזרעך. ומקיים אמונתו לישיני עפר, מזכיר השבועה שנשבע לאברהם ליצחק וליעקב שנקראו בתלמוד ישיני חברון [ירושלמי יומא פ"ג ה"א], ואמר עפר להזכיר מה שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר. וגם על שם ורבים מישני עפר יקיצו. ואמר אמונתו ע"ש והאמין בה' שהוא נאמן לשלם. כך חשב אברהם שנזכר בברכה שלמעלה. וגם לבאים אחריו. דכתיב עד דור ודור אמונתו. ודרשינן בספרי [דברים ח'] רבי אומר לתת להם, אלו עולי בבל, ולזרעם, אלו בניהם, בניהם אחריהם, לימות המשיח. גם כתבנו למעלה דאמרינן בתנחומא כי כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה, אע"פ שהתנתי עם האבות לתת להם את הארץ ומתו, איני חוזר בי. אלא אני ה' נותנה לבניהם. והיינו דכתיב ודבר אלהינו יקום לעולם. והיינו תחת אבותיך יהיו בניך, שאם נודר לאבות ואינו נותן אלא לבנים קיים דברו ותנאו. וגם מפרש ונאמן אתה להחיות המתים דאמר באגדה כתוב באברהם ובאבות ונתתי לך ולזרעך את הארץ, ומעולם לא נתנה לו. וכן כתוב על האדמה אשר נשבע לתת להם, לכם לא נאמר אלא להם, מכאן לתחיית המתים. וכן והאמין בה'. וכן יש לפרש ולזרעך, פי' ודאי היה ברצון המקום ליתנה לאברהם, אם ירצה אברהם. אלא שרמז הקב"ה לו שטוב לו יותר שלא נתנה, בעודו במתי מעט. וגם כי כל בניו נקראו בני נח עד מתן תורה ואינם נקראים זרע אברהם. וכתוב לך ולזרעך. וראיה לדבר דכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע, ולא אמר יצחק מכלל שלא נתכון ליתנה אלא למקצת זרע יצחק וזהו יעקב ובניו. לכך אמר ביצחק. ועל זה נאמר והאמין בה', ובמתנה שהיא עתידה אחרי מותו ימים רבים שייך אמונה. שאם רצה לקבלה לעצמו לא שייך אמונה. ועוד אמרינן במדרש תלים בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' אל אמת. אימתי אתה להחיות מתים לעתיד לבא. לכך בך ה' חסיתי. ועוד אמרינן בבראשית רבה [ע"ח א'] חדשים לבקרים רבה אמונתך אמ' ר' אלכסנדרי על שאתה מחדשנו בכל ערב ובוקר אנו יודעים שאמונתך רבה להחיות מתים. דכתיב חדשים לבקרים. ועוד יש לומר ונאמן אתה בעיננו ולבנו שתהיה מחיה המתים כדאי' במדרש תלים אמונים נוצר ה' שעונין אמן בתפלה באמונה. ואומר ברוך מחיה המתים ועדין לא בא, ומאמינים בי שאני מחיה המתים. ועוד אתחיל לפרש ברכה זו על הסדר, אתה גבור דכת' יצא [כגבור] התחיל לשבח הגבורה שהיא ע"ש עיקר [הברכה] על הזכרת גבורת גשמים שהיא תחית המתים. וסדר אצל תחיית המתים גבורת גשמים. [ואמ'] בריש תענית [ב' ע"א] מדכתיב נאזר בגבורה. מחיה מתים אתה דכתוב יחיו מתיך. רב להושיע [דכתיב לעיל מיניה ישועות בל עשה ואמר רב להושיע] ע"ש מדבר בצדקה רב להושיע. וכל זה לעתיד. משיב הרוח ומוריד הגשם ע"ש ישב רוחו יזלו מים. וזהו תחית הבריות. ובימות החמה שאין מזכירין גשמים מזכיר טל. וטל נמי קרוי תחיה ע"ש שיחיו מתים בטל, כדכתיב [הקיצו ורננו שוכני עפר] כי טל אורות טלך. מכלכל חיים בחסד, דכתיב ארבעים שנה כלכלתם במדבר. וכתיב נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, וזו היא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, וזו היא תחיתם. וכמו כן עתיד להחיות מתים ברחמים ע"ש שאמר המקום וברחמים גדולים אקבצך. והנה כמה דורות עברו אחרי שאמ' כך, לכך יחיה את כלם לקיים לכלם את דבר קדשו שאמר לקבץ את כלם. והכי נמי אמרינן במדרש תלים למה אמר ג' פעמים אהיה בפרשה, אמר הקב"ה ברחמים בראתי את העולם וברחמים אני עתיד לנהגו. נמצא שהשלישי כנגד העולם הבא ותחיית המתים. סומך נופלים ע"ש סומך ה' לכל הנופלים. רופא חולים ע"ש כי אני ה' רופאך. ולעיל מינה כתיב כל המחלה. ולעתיד כתיב ואת החולה אחזק. ולעיל מינה כתיב ואת עמי ארפא. מתיר אסורים ע"ש ה' מתיר אסורים. ולעתיד נאמר לאסירים צאו. ובא לפרש איך הוא מכלכל חיים בחסד, ואחר כך בא לפרש מה שאמר מחיה המתים ברחמים, ואמר שיקיים אמונתו לישיני עפר, לשון שינה, דכתיב הקיצו ורננו שוכני עפר. ואין הקצה כי אם לישן. וגם ע"ש שמקיים אמונתו עם החיים כך יקימנה עם המתים. דכתיב עד דור ודור אמונתו. פי' יקיים אמונתו אף עם המתים. ובשביל שדבר עכשיו על כמה דברים של גשמים שהם גבורות ועל תחית המתים ועל גמילות חסדים שעושה עם בריותיו, בא לחזור הכל דרך כלל אצל החתימה. ואמר מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך מלך ממית ומחיה, שאמרנו. ואמר כמו כן ממית ומחיה ע"ש ה' ממית ומחיה. ומסיים מוריד שאול ויעל וזהו תחיית המתים, דכתיב ישועות בל נעשו ארץ יחיו מתיך. וזהו מצמיח ישועה. ואמר לשון מי כמוך ע"ש דכתוב ה' איש מלחמה. וכתוב לבסוף מי כמוך באלים, ר"ל בחזקים. ואמר לשון מי דומה לך ע"ש תחיית המתים וכן ביוצר של שבת, ואין דומה לך מושיענו לתחיית המתים. וכן כתוב אל מי תדמיוני ואשוה וכתיב בסיפיה, וקוי ה' יחליפו כח ומפרש בחלק [סנהדרין צ"ב ע"ב] דמיירי בתחית המתים. והמתפלל שאמר והוסיף מי דומה לך. מלך ממית ומחיה, ר"ל מלך בשר ודם ממית האדם בכונה שלא יבא עוד לפניו, והקב"ה ממית אע"פ שבדעתו להחיותו לבסוף. וכמו כן מי כמוך בעל גבורות כי שאר גבורים מראים כל גבורתם לאויביהם והקב"ה שהוא גבור מכולם מאריך אפו. ונאמן אתה להחיות מתים מעין החתימה סמוך לחתימה. בא"י מחיה המתים לפי דכתוב באברהם בך חותמין ולא בהם חותמין [פסחים קי"ז ע"ב] מכל מקום כאן שסיים ברכה ראשונה מגן אברהם בא לרמוז בשניה יצחק, כדאמרינן בבראשית רבה כיון שהגיע החרב בצוארו של יצחק פרחה נשמתו. וכשאמר הקב"ה אל תשלח ידך אל הנער מיד חזרה נשמתו, ועמד יצחק על רגליו באותה שעה וידע שכך המתים עתידים להחיות ולעמוד. ואמר בא"י מחיה המתים. ובשלישית פתח בואתה קדוש וסיים האל הקדוש. וזהו שכתוב והקדישו את קדוש יעקב. ולכך לפי שאמרנו קדושה חתם אחריה ברמז על יעקב ורמז יעקב שנקרא הקב"ה קדוש יעקב, הרי כאן ג' אבות נרמזים בג' ראשונות בחתימתן. ונתכונו לקבוע הקדושה שהיא המרכבה באמצע רמז האבות, כדאמרינן בבראשית רבה [פ"ב ו'] אמר ריש לקיש האבות הם המרכבה. ויעל אלהים מעל אברהם והנה ה' נצב עליו. וכן הוא בפרקי דרבי אליעזר [פל"ה] וידר יעקב נדר שם הניח הבאר ומשם (נסע) [נשא] רגליו וכהרף עין בא לחרן שנא' וישא יעקב רגליו. ואמר ויצא יעקב וגו' ואמר האל הקדוש נקדש בצדקה וענו העליונים ואמרו בא"י האל הקדוש. יש כאן חמשה פעמים תחיית המתים מלבד החתימה. ומפרש כנגד מת שהחיה אליהו ושנים דאלישע ומתים שהחיה יחזקאל ותחית המתים לימות המשיח. ואינו מזכיר תחיה אחרונה דלעולם הבא, לפי שלא יחיו בגוף כי אם בנפש לדברי הרב רבנו משה. ואף למפרש שיחיו בגוף יש לומר שאינו מזכיר כאן תחיה דלאחר חורבן עולם וחדושו. או דאינו מזכיר דאלישע כי אם תחית אחד כי לא נזכר במקרא כי אם האחת. כדאמרינן בפ"ק דחולין [ז' ע"ב]. ויש כאן נזכר שני פעמים גבורה על שם גשמי ברכה ושאין לברכה. והזכיר (שבע) [שני] פעמים ישועה. רב להושיע. ומצמיח ישועה. ורמז שתיהם לתחית המתים כמו שפירשנו. או יש לפרש ישועה ראשונה על מצרים וישועה אחרונה לעתיד, דכתיב לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה אתכם מארץ מצרים, אלא חי ה' וגו'.
אתה קדוש דכתוב האל הקדוש נקדש בצדקה. ושמו קדוש דכתוב שוכן עד וקדוש שמו וכנגד זה קדושים יהללוך סלה ורומז לומר לשון זה ע"ש דאמרי' במכילתא [בשלח מסכתא ב' פ"ג] ר' מאיר אומר ואם לאדם הראשון שהוא יחיד עשיתי לו יבשה, דכתוב ויאמר אלהים יקוו המים פי' לפי דכשם שאני יחיד כך היה אדם יחיד, ועדת קדושים איני עושה להם את הים יבשה. בתמיה פי' על שם שאני קדוש. ועל כרחין כך הוא הפי' של מכילתא. שאם היה הטעם בשביל שהם רבים ואדם [יחיד] היה לו לומר אם ליחיד עשיתי כך ולרבים איני עושה להם כמו כן ולמה הזכיר שם עדת קדושים, אלא כך הוא כמו שפי'. ולכך אומר המתפלל וכמו שעשה לנו נסים לפי שנקראים אנו בלשון קדושה כמוהו כמו כן יש לנו להללו מפני על שנקראין אנו בלשון קדושה כמוהו. ועוד וקדושים בכל יום יהללוך סלה כדאמ' בספרי [ברכה שמ"ד] כל קדושיו בידך אלו נפשותן של הצדיקים העומדים עמו בצרור החיים וכן ה' אלהי כל קדשים עמך, כל נבואה שלא היה בה צורך לדורות לא נתפרסמה אבל לע"ל הקב"ה בא ומסיח עמו ומפרסם נבואתם. היינו דכתוב ובא ה' אלהי כל קדשים עמך. והיינו דאמרינן בתנחומא [תולדות ז'] אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם אלא לאחר מיתתן שנא' לקדשים אשר בארץ המה אימתי הן קדשים כשהן ניתנין בארץ, שכל זמן שהן חיים אין הקב"ה מייחד שמו עליהם, וכיון שמתים הקב"ה מייחד שמו עליהם. וכן במדרש תלים לקדשים אשר בארץ אין הקב"ה קורא לצדיקים קדושים עד יום מותם שהם בארץ, ואינו נקרא קדוש עד שמת, לפי שיצר הרע שולט בהם בעולם הזה ואינו מאמין בהן עד יום מותם. ולפי דכתוב לא המתים יהללו יה. ר"ל הרשעים שהם מתים אפילו בחייהם אבל הקדשים אפילו במיתתן קרוים חיים ומהללים אותך. כי מלך גדול וקדוש אתה שנאמר כי מלך גדול אני. בא"י האל הקדוש.
אתה חונן לאדם דעת ע"ש המלמד לאדם דעת. ובינה דכתוב ויתן אלהים חכמה לשלמה ובינה הרבה מאד. ואמר במדבר רבה [י"א ו'] ישא ה' פניו אליך ויחנך. מנין שהם חנונים אף בדעה ובינה דכת' ויחנך. כמה דמצלינן אתה חונן לאדם דעת לאנוש בינה. וחננו מאתך דעה כך הוא בויקרא רבה [א' ט"ו] וידבר מכאן אמרו כל אדם שאין בו דעה ילמד ממנו, שהרי משה אבי הנביאים הוציא ישראל ממצרים וקרע להם הים ונעשו על ידו כמה נסים ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו שנאמר ויקרא אל משה וידבר. ואמ' נמי בנדרים [מ' ע"א] דלא דא ביה מה ביה. ולכך אמר מאתך ע"ש את מי נועץ ויבינהו. והשכל דכתוב ורעו אתכם דעה והשכל. ואמ' בספרי [נשא מ"א] ויחנך, בדעת בחכמה ובהשכל ומוסר ובינה. ולכך אמר וחננו מאתך דעה וחכמה ובינה והשכל, והרב ר' משה לא כתב חכמה בברכה זו. נראה שהשכל הוא במקום חכמה. ולכך שואל המתפלל שלש אלו דאמרינן במדבר סיני [י' א'] בדעתו תהומות נבקעו, זה המכיר את בוראו וכת' השכל וידוע אותי. בחכמה יסד ארץ היא יראת ה' דכתוב הן יראת ה' היא חכמה. כונן שמים בתבונה זה סור מרע דכתוב וסור מרע בינה. ואנו מתפללין שיתן לנו לב להכירו וליראה אותו ולסור מרע. ועוד תפלתנו ע"ש דאמר בשמות רבה [מ"ח ד'] כתוב בבצלאל ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה, שהיה חכם בתורה. בתבונה, שהיה מבין בהלכה. ובדעת, שהיה מבין בתלמוד. בא"י חונן הדעת. ועוד לפי שאמר אתה חונן לאדם דעת רמז שהוא מדבר במשה שנקרא אדם דכת' לקחת מתנות באדם. ונמסרו לו ששים שערי בינה. ואמרינן בפרקי דר' אליעזר ראו העליונים שמסר הקב"ה שם המפורש למשה וענו בא"י חונן הדעת.
השיבנו אבינו לתורתך ע"ש דכתוב ואבותינו לא עשו תורתך ולא הקשיבו למצותיך. ומהו אבינו שנהיה חביבים לפניו כבנים כדאמרינן במדרש תלים בני אתה, מכאן תשובה לאומרים יש לו בן ואתה מותיב לו "בן לי אתה" אינו אומר אלא "בני אתה", כאדם שאומר לעבדו שיש לו קורת רוח ממנו מחבב אנא לך כברי. ועוד אמר השיבנו לתורתך דאמ' בספרי [וזאת הברכה שמ"ה] מורשה קהלת יעקב משל לבן מלך שנשבה כשהוא קטן למדינת הים, אם מבקש לחזור לאחר מאה שנה אינו בוש לחזור, מפני שאומר לירושתי אני חוזר. כך תלמיד חכם שפורש ורוצה לחזור אינו בוש לחזור. ולכך נמי אמר השיבנו אבינו לפי שהבן חוזר לירושתו שירש מאביו. ואמר וקרבנו מלכנו לעבודתיך לפי שהם עובדים אדונם כעבדים ולא כיורשים פרשנו באתה בחרתנו. וקרבתנו מלכנו לעבודתך על התורה, וכאן נמי יש לפרש עוד לפי שהיו בטלים. וכתוב אחר אותו פסוק שהבאנו, לא עשו תורתך והעמדנו עליו מצות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו. פי' שהיתה בטלה. ועוד לכך אמר וקרבנו מלכנו לעבודתך על התורה כמו שאמר במדרש תלים עד עתיק יומיא מטא וקדמוהי הקריבוהי והקרבתנו דכתוב ויגש אלי, הא כיצד המלאכים מכניסים אותם עד למחיצתם והקב"ה פושט ידו כמקריב אותם אצלו. וכך נאמר והקרבתנו. ועוד כאן שאמר השיבנו אבינו לתורתך אמר וקרבנו מלכנו לעבודתך שהיא עבודת המצות. וכיון ששב האדם בשתיהן על זה אומר בויקרא רבה כיון שעושה אדם תשובה הקב"ה מקבלו ונותן לו בנים זכרים של קיימא ומקיימי מצות בישראל פי' בשכר ששב בתורה ובמצוה. ועבודה היא מצות דכתוב תחת אשר לא עבדתי פי' שלא קיימת המצות. ועוד יש לפרש לעבודתך וקרבתנו להתפלל לפניך דאמר בספרי ולעבדו בכל לבבכם, היינו תפלה שנקראת עבודה. ושייך קריבה בתפלה ע"ש אשרי תבחר ותקרב, ויש כאן בחירה וקריבה. והחזירנו בתשובה שלימה לפניך ע"ש השיבנו ה' אליך ונשובה, אם התחלנו לחזור סייע לנו שתהיה תשובה שלמה. והיינו בא לטהר מסייעין אותו. והיינו דכתוב אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד, אבל קודם שיתחיל לשוב לא תועיל התפלה. דאמרי' [ברכות ל"ג ע"ב] הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. ועוד לכך אמר בתשובה שלמה דאמר בפרקי דר"א [פמ"ג] ואין ישראל עושין תשובה שלמה עד שבא אליהו. שנא' הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והשיב לב אבות על בנים, גבי אליהו. בא"י הרוצה בתשובה. כדכתוב לא [אחפוץ] במות המת כי אם בשובו מדרכו הרעה וחיה.
סלח לנו אבינו כי חטאנו ע"ש וסלחת לעמך ישראל אשר חטא בך. מחול לנו מלכנו כי פשענו ע"ש ולכל פשעיהם אשר פשעו בך. מחילה לשון חכמים הוא דאמ' בספרי [האזינו שי"ט] ותשכח אל מחוללך, שמוחל לך על כל עוונותיך לכך סמך סליחה לאב ומחילה למלך, שלפני האב כל זדונות דומות כשגגות, ונקלים בעיניך לסולחם, ומחול לנו מלכנו כי פשענו, אע"פ ששגגות העם דומות לפני המלך כזדונות דכתוב מלך במשפט יעמיד ארץ אעפ"כ מחול לנו. כדדרשינן במדרש רות [פתיחתא א'] אלהים אלהיך אנכי, אע"פ שאני פטרונך מה פטרונא מהני בדינא. לפיכך אנו מבקשים מחילה ומחילה שיכא לבקש על כל אדם המקפיד על חברו או על עבדו שימחול לו עלבונו, אבל לא שייך לומר שיסלח לו עלבונו. ולכן אומר לשון חטאנו כדאמרינן בתנחומא [חוקת י"ט] ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו, כיון שאמרו חטאנו מיד נתרצה להם שאין המוחל נעשית אכזרי. והמבקש מחילה לחבירו ואינו מוחל לו נקרא חוטא. ולפי' אמר כי חטאנו אע"פ שהיה צריך לומר אף כי חטאנו סלח לנו דאמ' במדרש תלים לה' אלהינו הרחמים והסליחות כי מרדנו היה לו לומר כי שמרנו תורתו, אלא אימתי הפועל מחזיק טובה לבעל הבית בשעה שאינו עושה פעולתו באמונה ואינו מעכב לו שכרו כלל. ועוד וגאלנו כי פשענו אע"פ שפשענו דאמ' בתנחומא אמר עתניאל בן קנז לפני הקב"ה רבש"ע כך הבטחת למשה בין עושין רצונו ובין אין עושין שאתה גואלם. וזהו וירא און ולא יתבונן. ועוד גם בקשת רחמים לסליחה וכפרה אומר אבינו. דכתוב כרחם אב על בנים. ועוד במדרש תלים יתומים היינו ואין אב אמר להם הקב"ה הנחתי את אבותיכם הביטו אל אברהם אביכם ולי אתם קורין אבינו. אמרו לו רבון העולמים המגדל אב ולא המוליד כי אתה ה' אבינו אברהם לא ידענו. כי אל טוב וסלח אתה ע"ש כי אתה ה' טוב וסלח. בא"י חנון המרבה לסלוח דכתוב ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. ראה נא בענינו ע"ש ראה עניי ועמלי. וע"ש וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. וריבה ריבנו ע"ש ה' יריב ריבם ע"כ ירדנו למידה התחתונה ואמרו במדרש תלים אמרו ישראל רבונו של עולם אימתי אתה גואלנו. אמ' להם כשתרדו לירידה התחתונה אותה שעה אני גואל אתכם. וכן כתוב כי שחה לעפר נפשנו מה כתוב בתריה קומה עזרתה לנו. כי פשענו, אמרי' בתנחומא אשר פדית ה', על מנת כן פדיתנו שתכפר לנו על כל פשעינו. למען שמך, סמך גאולה לשמך ע"ש גאלינו ה' צבאות שמו. וכתוב למען שמי אאריך אפי. כי מלך גדול חזק אתה. דכתוב כי מלך חזק אני. בא"י גואל ישראל.
רפאנו ה' ונרפא פסוק הוא בירמיה בלשון יחיד. והעלה רפואה שלמה. לכך אומר שלמה לאפוקי שלא יהיו בנו נגעים שאינם חוזרים לרפואה, דאמר בויקרא רבה [ט"ז ט'] ושחט את הצפור האחת, למה שוחט אחת ומניח אחת, לומר כשם שאי אפשר לחזור כך אי אפשר לנגעים לחזור. וזהו דאמ' באגדה מפני מה יש נגעים באומות ואין נגעים בישראל, לפי שלא ימאסו בנו. לכל מכותינו ע"ש וממכותיך ארפאך. ולכל תחלואינו ע"ש הרופא לכל תחלואייכי. כי אל מלך רופא נאמן ורחמן אתה. ע"ש כי אני ה' רופאך. כנגד... שהוא רופא רחמן. והנה אמר מחצתי ואני ארפא. וכן הוא הפסוק וחלאים רעים ונאמנים. בא"י רופא חולי עמו ישראל. ע"ש שצריך לצרף החולה הידוע עם שאר החולים.
ברך עלינו ה' אלהינו השנה הזאת, ע"ש וברכתי לכם את השנים. ואת כל מיני תבואתה, כל מיני פירות קרוי תבואה ע"ש מרבה תבואה למלכים. ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה ע"ש ותחדש פני אדמה. גשמי ברכה יהיו. כשנים הטובות, דאמ' בתענית [ח' ע"ב] שאפילו שנים כשני אליהו ויורדין גשמים בערב שבת הרי הוא סימן קללה. וגם שנאמר על פני האדמה בא להתפלל על העשירים שיתנו לפרנס העניים. דאמ' בתנחומא והרעב היה על כל פני הארץ. ראוי למקרא לומר על הארץ. אמר ר' שמואל ללמדך שלא התחיל הרעב אלא בעשירים. שאין פני הארץ אלא עשירים. ושבענו מטובך ע"ש ויאכלו וישבעו ויתעדנו בטובך הגדול. ויש מאריכין בברכה זו שלא כדרך העולם. בא"י מברך השנים.
תקע בשופר גדול. ע"ש יתקע בשופר גדול. לחרותנו ע"ש לקרא לשבוים דרור, ואנו במאסר האומות. ויש מפרשים שמדבר על תחיית המתים האסורים תחת הקרקע. וכשיחיו יהיה השם נקרא משחרר והם ככר יצאו חפשים מן העונות בשן ועין כיון שמתו. והיינו דכתוב בתנחומא [נח י"ג] הואיל וכנען נמסר לעבדות בעון שראה ערות אביו, ובפה שהגיד לאחיו דין הוא שעבדים יצאו בפה. דהיינו בשן ועין. דכתוב וכי יכה איש את עין עבדו, ומה עבדו שהוא קנין כספו יוצא בשן ועין לחרות, ברוכי ה' כשהם מתים אינו דין שיצאו חפשים מן העונות, במאתים וארבעים ושמונה אברים. ושא נס לקבץ גלויותנו וקבצנו יחד מהרה מארבע כנפות כל הארץ, ע"ש, ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות כל הארץ. וכתוב ונשא נס בא"י מקבץ נדחי עמו ישראל. ע"ש ואסף נדחי ישראל.
השיבה שופטנו כבראשונה ע"ש ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה. והסר ממנו יגון ואנחה. דכתוב ונסו יגון ואנחה. ויש אומרים ע"ש דכתוב במשול רשע יאנח עם. ומתוך שנעשה דין ומשפט בינינו מלוך עלינו אתה לבדך בחסד ורחמים וצדקנו במשפט שלא תדוננו כיון שנעשה דין למטה. כדאמ' בתנחומא [משפטים ה'] לא ידון רוחי באדם אמר ר' אליעזר אם יש דין למטה אין דין למעלה. אם אין דין למטה יש דין למעלה. כיצד, אם יעשו התחתונים דין למטה אין דין למעלה. ולכך לקחו לשון והסר על שם וחרפת עמו יסיר. ומלוך עלינו אתה ה' לבדך. כדכתוב ביום ההוא יהיה ה' אחד. בחסד וברחמים, ע"ש שאמר בחמה שפוכה אמלוך עליכם, מתפלל לא תמלוך בחמה, אבל תמלוך בחסד וברחמים. וע"ש וארשתיך לי [בצדק ובמשפט בחסד] וברחמים. וצדקנו במשפט ע"ש הכתוב דכתוב בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים. ואע"ג דכתוב בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, הקדים המתפלל חסד ורחמים, דאמר בתנחומא [וירא א'] כל ארחות ה' חסד ואמת, הקדמת חסד לאמת וצדק למשפט, דכתוב צדק ומשפט מכון כסאך, חסד ואמת יקדמו (פניו) [פניך]. מכלל שיש להקדים חסד לרחמים, כי אמת היא מדת רחמים, וחסד עומד בימין הרחמים. בא"י אוהב צדקה. ע"ש אהבת צדק ותשנא רשע. ומשפט, ע"ש ומשפט אהב. משפט וצדקה אתה עשית. ומראש השנה ועד יום הכפורים אומר המלך המשפט. אבל רבותינו לא דקדקו בין מלך והמלך.
למשומדים אל תהי תקוה ע"ש ותהי לדל תקוה. וכתוב נמי מקוה ישראל. וכתוב נמי ויש תקוה לאחריתך. אבל לא למשומדים, לפי שנדונים לדורי דורות. וכל המינים כרגע יאבדו. מינים ומשומדים דין אחד להם. ולקח לשון רגע ע"ש רגע ימותו. ואמר' בשמות רבה [י"ט ד'] אמר ר' ברכיה כדי שלא יהיו המשומדים והמינים ותועי ישראל אומרים שאנו מהולים לא נרד לגיהנם, מה הקב"ה עושה משלח מלאכים ומכסה ערלתם והם יורדין לגיהנם. וכיון שגיהנם רואה הערלה פותחת פיה ולוחכת אותם. זהו אל תהי תקוה. ותעקר נמי על העולם הזה שלא יהא להם שום תקות טוב. והא דמייתי בברכות [ז' ע"א] גם ענוש לצדיק לא טוב, היינו דוקא לענשו בהכרח כי התם בכרבלתא דתרנגולא או בכשפים והשבעות. אבל יכולים להתפלל שלא ייטיב להם, ואם לא ישמע התפלה יחדל, שאין הכרח בתפלה. והנהו בריוני [שם י' ע"א] דהוו בשבבותיה דר' מאיר דאמרה ליה דביתהו דמבעי רחמי דלהדרו בתשובה שהרי כבר בקשנו עליהם כשאמרנו וקבלנו עליהם בתשובה שלמה ואם כן יש לומר ואם לא ירצה לשוב אל תהי להם שום טובה כי אם עוני ויסורין לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. וממלכת זדון מהרה תעקר, ע"ש עקרון תעקר ותשבר, ע"ש ושברתי קשת ישראל. יהי רצון שלא תשבר קשתם כי אם קשת האומות. וכן ע"ש ושיני רשעים שברת. ולכך אמר שלשה קללות תעקר תשבר ותמגר למלכות זדון שהוא אדום והוא לי שלישי למלכות וקשה מכולם. [תנחומא תרומה ז'] חדהוי ודרעוהי די כסף, זה מלכות מדי ובתרוהי תקום אחרי ארע מיניה מעוהי וירכתי דנחש זו מלכות יון ומלכות דיליה תליתאה זה שקוהי די פרזל זו מלכות אדום, והיא נקראת מלכות חייבת. והמתפלל קורא אותה מלכות זדון ע"ש בא זדון ויבא קלון הנדרש על עמלק, והוא מזרעו של עשו. ומצינו בשאר מקומות שקורא אותה מלכות הרשעה ומלכות רומי קשה ממנה, כדאמרינן בתנחומא [בא ד'] כל מקום שנאמר צר חסר הוא מלכות הרשעה, צור מלא הוא רומי. ורומי היינו אדום וצור. וצור שהוא מלא מראה רשע יותר מן החסר. ואמ' בתנחומא [תרומה ז'] שאמר ושקוהי די פרזל זו מלכות אדום, ואחר כך אמר מה הברזל קשה כך מלכות הרשעה קשה. מכלל שקורא למלכות אדום מלכות הרשעה. ובפרק ה' דשבועות. ועוד קורא לה מלכות חייבת. ובתנחומא אמר [צו ב'] הוא העולה על מוקדה זו מלכות הרשעה שעולה עצמה שנאמר אם תגביה כנשר קנך. כאן קורא לאדום מלכות הרשעה. עוד יש כאן ארבעה בברכה זאת שעושין רעה לישראל. למשומדים א' ולכל המינים ב' וכל אויבי ג' ומלכות זדון ד' הם כנגד ארבע מלכיות וכנגד ארבע דברים שעשו אומות העולם, שפשטו ידיהם בכסא הכבוד מרום מראשון והחריבו ושרפו והגלו את ישראל, יאבד הקב"ה את זרעם וזכרם. ותמגר ע"ש כסא לארץ מגרת. ותכניע כל אויבינו ע"ש ושאון זדים תכניע. בא"י שובר אויבים ע"ש ושני רשעים שברת. ותכניע זדים, כמו שפירשנו. ולכך תקנו למשומדים בשמנה עשרה לקללם שחרית ערבית כדאמרינן בפסיקתא גבי עמלק עד בא השמש, כל המלכויות אינן עושות מלחמה אלא עד חצי היום, ומלכות חייבת עושה מלחמה שחרית וערבית וזהו מלכות זדון.
על הצדיקים ועל החסידים ועל גרי הצדק ועלינו יהמו נא רחמיך. כך אומ' באלו הארצות וכן כתב ה"ר משה. צדיקים ע"ש עיני ה' אל צדיקים [ואזניו אל שועתם]. חסידים ע"ש על זאת יתפלל כל חסיד אליך. גרי הצדק שאמ' ואהבתם את הגר. ויש אומרים ועוד ועל זקני עמך ישראל ע"ש אל תשליכנו לעת זקנה. ואלו אותם המתמנים על הציבור או להתפלל או להיות דיין או גבאי, ולכך יש להתפלל עליהם שהם ערבים על הציבור כדאמרינן במדרש תלים בני אם ערבת לרעך בתלמיד חכם הכתוב מדבר. בזמן שהזקן מתמנה אומר לו הקב"ה עד לא נתמנית לא נעשית ערב על הציבור עכשיו שנתמנית נעשית ערב על הציבור. ויש אומרים עוד ועל פליטת סופריהם והם חכמי ישראל שהן כחולין כדאמ' [ר"ה ט"ז ע"ב] כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי. יהמו נא רחמיך ה' על כל אלו ע"ש והמון מעיך עלי התאפקו. ותן שכר טוב לכל הבוטחים על שמך באמת ר"ל שהם יודעים אמיתת שמך ע"ש ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ה'. ואמר שכר טוב ע"ש מה רוב טובך. ושים חלקנו עמהם ע"ש שאומר בתלמוד [עי' ברכות ט"ז ע"ב] ויהא חלקי עם הצדיקים בגן עדן. ולא נבוש. כדאמרינן בתלמוד [שם] ולא נבוש ממעשינו. כי בך בטחנו. חבר זה עם זה ע"ש בך בטחתי אל אבושה. ויש עוד לפרש צדיקים וחסידים בטלים ממלאכתם ועוסקים בתורה המתשת כוחם ונדים ומיוסרין ביסורין. כדאמרינן ביבמות. וזקנים וחכמים אינם עמלים לפרנסה. והבוטחים בשמך אלו אנשי אמנה שאין אומרים מה נאכל למחר. כדאמרינן בסוטה מאד ה' אלו צריכים לרחמיך להתפרנס. כדאמרינן במדרש תלים להנחיל אוהבי יש. אם כן למה הם עניים בעולם הזה, כדי שלא יתעסקו בדברים בטלים וישכחו התורה. פי' ולכך צריכין מאד שתרחם עליהם. ועוד אמרינן בבראשית רבה [מ' ב'] טרף נתן ליראיו, טירוף נתן ליראיו בעולם הזה. אבל לעתיד יזכור לעולם בריתו. ולשון זקנים כמו שפירשנו למעלה. ועוד דאמרינן בתנחומא [שמיני י"א] ישראל אינן יכולים לעמוד בלי זקנים. וחביבין בברכה זו שארבע כתות הן כמו שכתבנו על הצדיקים א' ועל החסידים ב' ועל גרי הצדק ג' ועלינו יהמו נא רחמיך ה'. ולכך נסדרו אלו ארבעה כי צדיקים גדולים מכולם שהם עובדים השם מאהבה. וחסידים הם בעלי תשובה ויש בהם קצת יראה על העבירות שעשו, ועל כן אמר דוד שמרה נפשי כי חסיד אני. ר"ל בעל תשובה, שאם לא כן לא היה רשאי לקרוא עצמו חסיד. ועל גרי הצדק אלו הגרים. ועלינו יהמו נא רחמיך, אע"פ שאין אנו חשובים כל כך אלא יראי שמים אנחנו שאין אנו מחזיקין עצמנו כעובדים מאהבה. וזקנים סתם עובדים מיראה. ועלינו שאומרים לבסוף משפילין אנו עצמנו שדומין אנו כעושין על מנת לקבל פרס ואין כאן אפילו יראה. ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת ושים חלקנו עמהם לעולם ולא נבוש, כי אם נהיה פחותים מכל ד' כתות אלו יהיה לנו לבושת. ויש אומרים עוד על פליטת בית סופריהם, אלו בעלי תשובה שנפלטו מן העבירה, כדאמרינן בגמרא [סנהדרין י"ט ע"ב] למה נקרא שמו פלטי בן ליש, שפלטו אל מעבירה, ואע"פ שלא עבר אלא שהיה סמוך לעבירה ופלטו אל. וכמו כן יש לומר מי שעבר ועשה תשובה נקרא פלטה. וכן נמצא בעזרא. וזהו לפי שנפרט שיש כאן ז' כתות. ואותם האמורים ד' כתות לבד כמו שפירשנו תחלה הוא כדאמ' במכילתא [משפטים י"ח], וכן אתה אומר בארבע כתות שהן עונות ואומרים לפני מי שאמר והיה העולם. זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתב ידו לה' ובשם ישראל יכנה. זה יאמר לה' אני, ולא יתערב בי חטא. פי' אלו הצדיקים. ועל כן אומר המקום כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה. כי צדיק גדול יותר מכולם. ולא היה בעל תשובה לקראו חסיד. ובאיוב נאמר איש תם וישר ירא אלהים לפי כי מיראה היה עובד. וזה יקרא בשם יעקב אלו גרי הצדק. וזה יכתב ידו לה', אלו בעלי תשובה. פי' אלו חסידים. ובשם ישראל אלו יראי שמים. ופסוק זה לא הקפיד למנותם כסדר מעלתם שמנה גרים קודם בעלי תשובה, ואיפשר לפי שהזהירה תורה פעמים עליהם לאהבה אותם, הקדימם. אבל המתפלל סידרם כסדר מעלתם. ועוד אמרינן בפרקי דר' אליעזר [פ"י], כשניצול יונה בן אמתי עמדו כלם ונדרו איש להביא את בנו ואת כל אשר לו לאלהי יונה ונדרו ושלמו. ועליהם הוא אומר ועל הגרים גרי הצדק. ועוד נפרש על הארבעה כתים. ואומר בסוף ותן שכר טוב לכל הבוטחים מבקש כאן שכר לשלשה כתים ידועים, צדיקים וחסידים וגרי הצדק. ואחר כך אומר, ועלינו יהמו רחמיך, הכתוב בסתם. ואומר שיש ממנו מבקש שכר ויש ממנו מבקש חוב, לפי שלא גמל חסד. והיינו דאמרינן בתנחומא [תשא כ"ז] וחנותי את אשר אחון, הראה הקב"ה למשה אוצר של בעלי תורה ואוצר של בעלי צדקות ואוצר של מכבדיהם. נראה דהיינו צדיקים וחסידים וגרים, ועוד הראה לו אוצר גדול מכולם. ואמר לו הללו למי. למי שיש לו מעשים טובים אני נותן כל זה בשכרו. ומי שאין לו, חנם אני עושה ונותן לו מזה. וזהו ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת. פי' בוטחים בשמך שתעשה להם חנם, ואין להם שום בטחון בשכר מעשים טובים. ולכך יש ארבעה על הצדיקים ועל החסידים ועל גרי הצדק ועלינו, לפי שדבר בברכה של מעלה מהארבעה מלכויות בא לרמוז אחריו שיהיו ד' כתות של ישראל שלמעלה. של מלכות כדאמרינן בתנחומא אמר ר' יהושע כשם שהעליה כובשת כך ישראל עתידין לכבוש ארבעה מלכויות שנאמר ולתתך עליון על כל הגוים. ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת אמ' בתנחומא ר"ל מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים אתה הוא בטחונן של בעלי זרועות בשמך הם בוטחים. ועוד מפרש ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך ומי הוא שאינו בוטח בו. אלא רומז הוא על כל ישראל, כדאמרינן בתנחומא [שמיני ח'] מאי דכתיב אמרת ה' צרופה מגן הוא לכל החוסים בו ראה כי לא צותה תורה לאדם הראשון אלא מצוה אחת ועבר בה בשעה ראשונה, וישראל נצטוו את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו ולוקח ישראל בהמה ושוחט ומפשיט ובודק בריאה ונמצאת טריפה אינו אוכלה. ונוטע ומעדר ומנקש ומזמר טורח ומשקה ורואה פירות נטיעתו לפניו אינה אוכלה עד ד' שנים, וכל זה לצרף הבריות דכת' אמרת ה' צרופה. ואלה הם הבוטחים בשמך באמת [אמרת] להוסיף תבואתן. ועוד ותן שם טוב וגו' ר"ל אנשי אמת. בתנחומא עומדין על אמתו של דין שנאי בצע, שונאין את ממון עצמן בדין כ"ש ממון אחרים ויהא אומר, אפילו שורף גדישי אפילו קוצץ את כרמי, כהוגן אני דנו. ר"ל אנו נכנסים לעשות דינו של זה איך אחייבנו והוא לסטים מזוין היום או מחר יקצץ כרמי וישרוף גדישי. וזה השונא בצע אומר אפילו יעשה לי כל זה אדוננו כהוגן. וזהו שבוטח בשמו של הקב"ה שלא יחסר לו דבר אפילו יאבד כל אשר לו. וזה הבטחון בשביל אמת שאינו רוצה לעשות כי אם דין אמת. וזהו כעין לא תגורו מפני איש. וזהו שכתב ר"ש בפי' חמש שונאי בצע שונאין ממונן בדין. ועכשיו נפרש על דרך המאמר בברכה זו שבע כתות על הצדיקים א' על החסידים ב' על זקני עמך ישראל ג' ועל פליטת בית סופריהם ד' ועל גרי הצדק ה' ועלינו ו' לכל הבוטחים בשמך ז'. וזהו דאמ' בספרי [דברים י'] והנכם היום ככוכבי השמים לרוב הרי אתם קיימים כיום. מכאן אמרו שבע כתות של צדיקים בגן עדן זו למעלה מזו. ראשונה אך צדיקים יודו לשמך [ואינו קובע להם]. שניה אשרי תבחר ותקרב. שלישית אשרי יושבי ביתיך. רביעית מי יגור באהליך. חמישית מי ישכון בהר קדשך. ששית מי יעלה בהר ה'. שביעית מי יקום במקום קדשו. דרשה זו מונה אותן מלמעלה למטה כדרך המתפלל ומחשב צדיקים יותר מחסידים. וכך היא הראשונה אך צדיקים יודו לשמך ואינו קובע להם מקום לא חצר ולא בית ולא הר ולא מקום סתם, לפי שהם קדושים לו בכל מקום שהם יודו שמו ומודין לו, כדאי' בפרקי דר"א [פל"ה], ויפגע במקום, למה נקרא שמו של הקב"ה מקום, אלא בכל מקום שצדיקים עומדים שם הוא נמצא עומד שנא' כל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. ולכן ראשונה צדיקים דכת' אך צדיקים. שניה אשרי תבחר ותקריב. ישכן חצריך, זהו קביעות מקום לחסידים. וזהו חצר סתם שהוא חצר הפנימית מן הבית ולכך שלישית אשרי יושבי ביתך וזהו זקני עמך בית ישראל שהם פחותים מחסידים כמו שבית חיצוני מחצר הפנימית, שאותו חצר הוא פנימי כמו בחצר גינת ביתן המלך, ולא נקרא חצר בית כי אם חצר סתם. אבל חצרות בית אלהינו הוא חצר שלפני הבית החיצון יותר מן הבית וגרוע הוא מן הבית. וזהו דאמ' במדרש תלים אמר דוד אם אין לי מקום לישב עם הגדולים אשב עם הקטנים. אברהם יצחק ויעקב היו בקיטון. משה ואהרן בטרקלין ואני בסף דכתיב בתריה הסתופף בבית ה' אלהי. ואם לא בסף אשב בחצרות, דכתיב בחצרות בית אלהינו. נמצא שחצר שנקרא חצר הבית הוא פחות מן הבית, והוא חצר שלפני הבית הסמוך לרשות הרבים. ולכך אמר דוד מיד אם לא בחצר אשב בפונדקי, דכתיב בתוככי ירושלים. והיינו כעין רשות הרבים. רביעית, מי יגור באהליך, הוא פליטת בית סופריהם והם בעלי תשובה שאינם חשובים כל כך כמו אותם שלא הוצרכו לידי כך. וכן הוא במדרש שיר השירים, מבעד לצמתך, אותם הצמתים שעשו תשובה וכ"ש צנועים שלא הוצרכו לכך. ואע"פ שאין אדם יכול לעמוד במקום שבעלי תשובה עומדים, אינו אומר אלא על בעלי תשובה שהם גדולים וחסידים מלבד התשובה. חמשית מי ישכון בהר קדשך והם גרי הצדק, והם פחותים מבעלי תשובה כמו שהר פחות מאהל ומבית. כדאמרינן באגדה [פסחים פ"ח ע"א] אברהם לא קרא לבית המקדש אלא הר, אבל יעקב קרא בית. ששית ומי יעלה בהר ה', זהו שאומר' ועלינו יהמו רחמיך, שאין אנו מחשיבין עצמנו אלא כבינונים כנגד שהעליה אינה דבר קבוע, כי עלה הוא פחות מישכן. שביעית מי יקום במקום קדשו, אין כאן אלא קימה בלבד. גם מקום קדשו משמע שאר מקומות שיש בהם קדושה ופחות הוא מהר קדשו שהוא הר המוריה והוא כנגד לכל הבוטחים בשמך באמת וראה כי חשיבות הוא אבל דומה קצת לעושה על מנת לקבל פרס. נמצא שיש לכולם מקום קבוע, חוץ מצדיקים דכתוב יודו לשמך, וזו היא מעלתם, לפי שהם יודעי שמו קרובים לו בכל מקום. ושים חלקנו עמהם ולא נבוש, שאין בגן עדן כי אם שבע מעלות אלו, ואם לא נהיה בגן עדן עמהם, נבוש. אך יש לתמוה דאמ' בתפלת ראש השנה וישרים יעלוזו, משמע דצדיקים לחוד, וישרים לחוד, ואחר כך אומר' וישרים ברינה יגילו משמע דחסידים שלישית, וישרים מעלה שניה. וכשאנו אומרים על הצדיקים ועל החסידים מונה חסידים במעלה שניה. אמת כי צדיקים לעולם ראשונים בכל מקום. אך לפעמים מונה ישרים אחר צדיקים. כדכתוב אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך, וגם צדיק וישר הוא. ועל זה סמך זה שסידר זכרנו. אבל לענין בני אדם, חסידים גדולים מישרים ומצינו בהק[ב"ה] שמונה חסיד שני לצדיק, דכת' צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. וקדוש הוא גדול מצדיק אך שצדיק נכר מפני מעשיו הטובים אף שאינו מפליא לעשות כעין מלאכים. אבל גבי אלישע דכתוב איש אלהים הוא, לפי שראו נפלאותיו. ומה דכתוב נמי כי כל העדה כלם קדושים, אם משה ואהרן מתפארים על קדושתם שהם סמוכים תמיד אל הקב"ה, כל העדה כולם קדושים, שלפעמים הקב"ה נגלה אל כל ישראל בים ובשאר מקומות. ועוד בתפלת נשמת, בפי ישרים תתרומם ובדברי צדיקים תתברך, משמע ששני דברים הם. וגם לא נוכל לומר דישרים היינו חסידים דאמ' התם ובלשון חסידים תתקדש. וכן בראש השנה וחסידים ברנה יגילו מכלל דצדיקים וישרים וחסידים שלשה דברים הם. לכך יש לומר צדיקים היא המעלה העליונה. כדאמרינן בספרי [דברים י'] אך צדיקים יודו לשמך [כת ראשונה] שניה היא חסידים דכתוב אשרי תבחר ותקרב. שלישית היא זקני עמך בית ישראל והיא מעלת ישרים היינו שלישית אשרי יושבי ביתך והיינו ישבו ישרים את פניך. ובעל כרחין אלו שבע מעלות זו למעלה מזו מונה מלמעלה למטה כמו שפירשנו שצדיק גדול מכולם. וזו היא הראיה דאמ' בספרי [שם] שמעון בן זומא אומר שובע שמחות, פניהם של צדיקים דומים לעתיד לבא לחמה ולבנה לרקיע לכוכבים לשושנים ולמנורת בית המקדש. אלו שבע בודאי נמנין מלמעלה למטה גדול באורה קודם. ועל פי הסדר יש לפרש כדכתוב על הצדיקים ועל החסידים שיש שבע מעלות החשוב חשוב קודם. ואע"פ שבפי ישרים תתרומם ובדברי צדיקים תתברך מונה ישרים קודם צדיקים וחסידים, התם כל מלה ומלה בפני עצמה, ואינם אומ' ביחד בפי ישרים וצדיקים ושם רצה המחבר לסדר יצחק בראשי תיבות, ולכך לא סדרם כסדר מעלתם. ואף כי יש אומרים בנשמת בסדר אחר על סדר הפסוקים, כמו שכתבנו בסדר התפלות. סוף דבר נמצא כתוב אצל הקב"ה כל המעלות, דכתוב צדיק ה' וכתוב וחסיד בכל מעשיו. וגם כן חסיד אני נאם ה'. וכתוב צדיק וישר הוא. וכתוב האל הקדוש. אך בודאי אלו המעלות לא נכתבו אצל הקב"ה כי אם לשבר האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. והיינו דאמ' במדרש תלים. אשרי האיש, אשרי הם הצדיקים שהם מדמים את היצירה ליוצרה. ואת הנטיעה לנוטעה. כמו דכתוב, כי שמש ומגן ה'. והנה כבוד ה' וקולו כקול מים רבים. ומה שנקרא בישראל צדיק וחסיד או קדוש כשמותיו של הק', זהו דאמרי' בספרי [עקב מ"ט] בשם ה' [ימלט נקרא] צדיק נקרא חסיד. אף אתה תהא חסיד, כי קדוש גדול מכולם לענין עשית נפלאות. וצדיק גדול מכולם לענין מעשים טובים לעשות צדקה בעולם. וחסיד אחר צדיק והוא בעל תשובה. וגדולים בעלי תשובה מאד בעיני המקום, כמו שמצינו בתלמוד ואין אדם יכול לעמוד במקום שבעלי תשובה עומדים [ברכות ל"ד ע"ב] ר"ל שהם כעבד לפני המלך. וצדיק הוא כשר לפני המלך, והעבד נכנס במקום שאין השר נכנס. דאמ' בברכות. אך גדול כבוד הצדיק וגדול שכרו שלא בא לכלל עבדות מכבוד ושכר החסיד שעבר ושב. ואין צדיק בארץ שירצה להיות בעל תשובה. ישרים הם במעלה אחר החסידים והם כמו של גרים ודוגמתם. וזהו דכתיב ישרי לב שמישרים את לבם בכל יום, ואין להם כדי להיות טובים, וישרותם מקטנותם. וזהו ישבו ישרים את פניך, שמקריבין עצמם לשבת לפני המקום. ואין המקום מקרבן אא"כ הם מקרבין עצמן תחלה. וזהו דכתוב על הגרים, מי זה ערב אל לבו לגשת אלי. ולפי שהם מקריבין עצמן תחלה, מכניסן הקב"ה לפניו לא יותר מהצדיקים להראותם כי קבלם מאהבה. ואעפ"כ שכר הצדיק גדול משכר הגר. אבל על החסידים כתוב אשרי תבחר ותקרב, שהמקום מקרבן. והיינו דאמ' גבי גרים, המה יהיו לי לעם ואח"כ כתוב ואני אהיה להם לאלהים. אבל בישראל כתוב אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים להיות להם לאלהים אני ה' אלהיכם. ואע"פ שלא אמר תחלה המה יהיו לי לעם. וע"ש שהחסידים הם בעלי תשובה דכתוב שמרה נפשי כי חסיד אני. ועוד דאמרינן בתלים שהיה שותק למקלליו. ואמר בבראשית רבא כל שמקללין אותו ושותק נקרא חסיד. אבל כשקורא הקב"ה חסיד הוא שעושה לפנים משורת הדין והוא גדול וצדיק, כדאמרינן בע"ז [ר"ה ט"ז ע"ב] צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, בתחלה צדיק ולבסוף נעשה חסיד. פי' שעושה להם לפנים משורת הדין. על כן המתפלל וחסידים ברינה יגילו, יש כאן רנה וגילה על החסידים מה שלא נאמר בצדיקים. וישרים כי אם דבר אחד. לפי שבעלי תשובה משבחין בפה שהיא רנה ובלב שהיא גילה על מה שזכו לתוקף גדול כזה שנתן הקב"ה כח לכפות את יצרם. ולכך אני חוזר עוד בהאריך סדר מעלתם בלא גמגום. כי מעלה גדולה הם צדיקים ועובדים את השם מאהבה וגם מיראה. אבל אותה יראה אינה מחמת פחד עונות, כי לא חטאו אלא כעבד העומד בכובד ראש לפני רבו. כדאיתא [ברכות ל"א ע"ב] אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. ומעלה מדת היראה הזאת גדולה ממדת היראה שאדם ירא ומפחד מפני עונות שעשה, שמפחד שיקח המקום נקמתו ממנו. ולא ימחול לו בהם. וזו היא מדת חסידות. והם בעלי תשובה שעובדים השם מאהבה, וגם היראה על העברות שעשו. וזהו שאמר דוד כי חסיד אני, ואני עובד מאהבה, דכתוב מה אהבתי מעון ביתך, והיה ירא מאד על העון שעשה מבת שבע ואוריה. ולכך אמר חבר אני לכל אשר יראוך. וכתוב יראיך יראוני וישמחו. וכתוב ישובו לי יראיך. כאן אומרם ישובו. נמצאו בפי' שמדבר על בעלי תשובה שיהיו יראים על עבירותם כמוהו, דכתוב אהבו את ה' חסידיו. ואמר שאתם מקבלים מדת חסידות ליראה אותו על עברתכם, עבדו אותו גם מאהבה שתהיו תשובתכם שלמה. ומה דכתוב יראו את ה' קדושיו, ענין אחד הוא, ורוצה לומר אחר שאתם עוסקין בקדושת השם ובענין יחודו, והמקום עושה נפלאותיו, ועל יברך התנאה לפניו במורא וכובד ראש. כיון שאתם תמיד לפניו, ואין לכך מורא מחמת עונות. וזהו דכתוב באהרן שהיה תמיד נכנס בהיכל, ולפעמים בקדש הקדשים בריתי היתה אתו החיים והשלום. ואתנם לו מורא וייראני, ומפני שמי נחת הוא. וראה כי הוא אומר אחר כך, כי מלאך ה' צבאות הוא. והיינו על ענין קדושה. כי היה קדוש כמלאך. ומורא זו לא היתה מפחד עונות. שהרי העיד עליו המקום, תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו וגו'. וישרים כבר פרשנו כי היא מעלת הגרים וישרים אלו הבינונים המיישרים לבם יד על יד וקובץ על יד ירבה, ואם יבאו לישר לבם בבת אחת לא יוכלו לסבול, וקורא אני עליהם הון מהבל ימעט. והלשון שאומ' בתפלה בסדר המעלות, לפי דאמר בספרי [עקב מ"ז] ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו גבאי צדקה. ר' שמעון אומר אלו צדיקים חסידים. וגם כתבנו למעלה שאר ראיות על לשון זקני. ועוד יש להתפלל מאד על ישראל כשהם זקנים בימים ואין כח בידם. דאמ' בתנחומא [מקץ י'] על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא. הזקנה [הזקן] צריך להתפלל זקנותו שתהא עינו רואה ופיו אוכל ורגלו מהלכת. ועוד בויקרא רבה [י"א ח'] מה העוף אינו יכול לעוף בלא כנפים, כך ישראל אינם יכולים לעשות שום דבר בלא זקנים. ונראה שאלו זקנים הם דיינים גדולים וחכמים שמתפללים בתקנות ישראל. דאמר' בפסיקתא בענין החרבן וכל מתרי נתקו אלו סנהדרין שהם דומים לעולם כמיתרים שאין האהל יכול לעמוד בלא מיתרים. כך אלמלא זקנים של סנהדרי גדולה שמתקנים מועדים ומעברים השנים והחדשים, ומתירים המותר ואוסרים האסור, אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת. ולכך הוצרך לומר גבי גרים גרי הצדק, לפי שדבר בברכה של מעלה להכרית אומה הרשעה, אבל אם יתגיירו יש לקבלם. ודוקא אם הם גרי הצדק. לאפוקי זרעו של עמלק, דאמ' במכילתא [סוף פר' בשלח] אמר ר' אליעזר נשבע הקב"ה בכסא הכבוד שלו שאם יבאו מכל האומות להתגייר שיקבלהו, ומביתו שלא יקבלהו. דכתוב כי יד על כס יה. ואפשר לומר דוקא אם הוא מזרע עמלק מאב ואם. ויש מפרשים אותה הגדה שהבאנו למעלה שהם שבע כתות כלם צדיקים ואינו מדבר כלל (עליהם) [בגרים] ולא בבעלי תשובה. ואותה אגדה מונה שבעת כתות של צדיקים מלמטה ללמעלה. בא"י משען ומבטח לצדיקים משען ע"ש ונשען על ה' קדוש ישראל באמת. וזהו באמת שאמר למעלה. [וכל הבוטחים בשמו באמת]. היינו נשענים עליו באמת. ומבטח לצדיקים דכתיב ויבא גוי צדיק שומר אמונים יצר סמוך תצור שלום שלום כי בך בטוח. ואמר מבטח גבי תפלה דאמ' במכילתא [בשלח מסכתא ב' פרשה ב'] והי' ה' מבטחו, מבטח של ישראל הוא הקב"ה בשעה שהם מתפללים לו, אבל משען לא מצאנו על לשון צדיקים.
תשכון בתוך ירושלים. כך הוא במדרש תלים שם קרא לירושלים שלום, שנאמר ומלכי צדק מלך שלם. אברהם קראו יראה, דכתיב ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה. אמר הקב"ה לא אבטל דברי זה ולא דברי זה. מה עשה הקב"ה, שתף מה שקראוהו שניהם וקראו ירושלם. כאשר דברתי דכתיב ושכנתי בתוך בני ישראל. ונקראה ירושלים עיר האמת. וכסא דוד מהרה בתוכה תכין ע"ש והוכן כסא וישב עליו באמת באהל דוד. ובנה אותה בקרוב בימינו, לשון התלמוד לקח [אבות פ"ה מ"כ] יבנה בית המקדש במהרה בימינו בא"י בונה ירושלם. דכתיב בונה ירושלם ה' נדחי ישראל יכנס.
את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח ע"ש שם אצמיח קרן לדוד כתוב דוד עבדי. וקרנו תרום בישועתך. ע"ש קרנו תרום בכבוד. ואמר בישועתך, ע"ש ישועתך אני. ועוד ע"ש וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו. כי לישועתך קוינו כל היום, ע"ש לישועתך קויתי ה'. ואמר כל היום ע"ש אותך קויתי כל היום. בא"י מצמיח קרן ישועה. וזהו שיצמיח קרן דוד. וזהו ישועות אלהינו כמו שכתוב. וגם ע"ש כי קרובה ישועתי לבוא. ועוד כתוב ביום ההוא אצמיח קרן לדוד.
שמע קולנו ה' אלהינו ע"ש וישמע ה' את קולנו. חוס ורחם עלינו ע"ש יחוס על דל ואביון. וכתוב רחום וחנון ה'. וכתוב חוסה ה' על עמך. ובכל מקום שנאמר רחם עלינו, ר"ל על נפשותינו, דאמ' בויקרא רבה [י"ז ד'] אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחלה. וקבל ברחמים וברצון את תפלותינו ע"ש ואני תפלתי לך ה' עת רצון. כדאמרינן עתים הם לתפלה. וכן בירושלמי עת (עניים) [ענייה] הם. וקבל ברחמים, אינו לשון פסוק אבל הוא על שם תכון תפלתי קטרת לפניך משאת כפי מנחת ערב. פי' תקבל תפלתי וישמע ה' את קולנו מתרגמי' וקביל ה'. וזהו ע"ש דאומר בתנחומא [וירא ח'] אין הקב"ה חפץ לחייב בריה, אלא מבקש שיתפלל לפניו ויקבלם. והיינו כמו כן כי לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך כי על רחמיך הרבים. ומלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו, מעין אל ישוב דך ונכלם. ריקם ר"ל אם לא זכינו הרבה, אל תחזרינו ריקם מכל וכל, יעשה לנו קצת מבקשותינו. וכמו כן הא דאמר ר' יוחנן [ר"ה י"ז ע"ב] ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם. כלומר אי אפשר שלא יועיל קצת, אבל מכל וכל שתהא תפלתו נשמעת אי אפשר לומר, דהא חזינן דאינו כן. כי אתה שומע תפלת עמך ישראל ברחמים ע"ש שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו, פי' לפי שאתה שומעם ברחמים. פי' אפילו אין להם זכות, דאמ' באגדה כשיש להם זכות אני עושה להם כפי זכותם. ואם אין להם זכות והם באים ומתפללים לפני, אני עושה להם בחנם. וזהו ברחמים. ברוך אתה ה' שומע תפלה. דאמר במדרש תלים את קול תחנוני אמרה כנסת ישראל אפילו כל העולם קורין אותך הנח אותם ושמע תפלתנו. כך כי הטה אזנו לי, אין האזנים נטויות אלא לשמוע תפלתי. שנ' אזנים כרית לי. וכת' הט אזנך לי.
רצה ה' אלהינו בעמך ישראל ובתפלתם ע"ש רציתי אתכם נאם ה' דכתיב ביחזקאל גבי קרבנות למנחתו וכתיב נמי לרצון לכם. ולתפלתם שעה ע"ש ואל מנחתו לא שעה. אבל לרצותנו [ומנחתנו] שעה. וכן ביום ההוא ישעה האדם אל עושהו. והשב העבודה לדביר ביתיך, ע"ש העתיד, ודביר בתוך הבית. ואישי ישראל, שיעשו בדביר. ותפלתם, שהם עושים ביום כנגד האישים. מהרה באהבה תקבל ברצון, ע"ש ונשלמה פרים שפתנו. והיינו דאמרינן בתנחומא רבנין אמרי' מנין לעובר לפני התיבה שצריך לזכור בנין המקדש וקרבנות ולשוח, מן הדא ברכתא רצה ה' אלהינו ושכון בציון עירך ויעבדוך בניך בירושלים ותערב לפניך תפלתנו כעולה וכקרבן, כסדר הזה שכתבנו אומ' ממש בכמה מקומות, ולכך שוחין מיד אחר רצה ואומ' מודים. ויש אומרים אנא השב שכינתך לציון וסדר העבודה בירושלים עכ"ל ויהיה רצון [נ"א לרצון] תמיד עבודת ישראל עמך. ע"ש תמים יהיה לרצון. וע"ש עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי וכתיב לעבדו בכל לבבך, היא עבודת הלב. עוד לכך אומר ואישי ישראל דאמ' בתנחומא [צו א'] אמר הקב"ה לבלעם הרשע, מבקש אתה להקריב קרבנות בשביל אומות העולם, שבועה היא מאת בני ישראל ברית עולם שאיני מקבל קרבנות אלא מישראל, שנא' צו את אהרן וגו'. ותחזינה עינינו בשובך לציון ע"ש ותחז בציון עינינו וע"ש חזה ציון קרית מועדנו. עיניך תראנה ירושלים בשובך ע"ש בשוב ה' את שיבת ציון. וכתוב כי עין בעין יראו בשוב ה' את שיבת ציון. ותחזנה עינינו כדא' בתנחומא והיו עיניך רואות את מוריך שישראל יושבין לפני הקב"ה כתלמיד לפני רבו לעתיד ושואלין ממנו כל פרשה ופרשה (ממה) [למה] נכתבה. ומלאכי השרת שואלים אותם מה הורה לכם הקב"ה, לפי שאינם יכולים להכנס במחיצתם, שנא' יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. ולכך נמי אמרינן למעלה רצה ה' בעמך ישראל ותפלתם שעה והשב העבודה לדביר ביתך, לכך יש לך לקבל תפלתם, כי הם מתפללים לפניך בכל תפלה על בנין בית המקדש. אבל האומות אינם מתפללים כי אם על הקרקע דאמ' בבראשית רבה [י"ג ב'] וכל שיח השדה, כל שיחתן של בריות אינן אלא על הארץ, מרי תעביד ארעא מרי תצלח ארעא, וכל תפלתן של ישראל אינה אלא על בית המקדש מרי אימת יתבני בית מקדשא ומרי יתבני בית מקדשא. ברחמים כמאז, ע"ש וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם כשנים קדמוניות, היינו כמאז. בא"י המחזיר שכינתו לציון. ע"ש וה' שוכן בציון. וע"ש בשוב ה' את שיבת ציון. ועוד אמרינן בתנחומא ומבני לוי לא מצאתי שם אמר הקב"ה בעולם הזה על ידי שר ואין בכבודי מסתכלין דכת' כי לא יראני האדם וחי, אבל לעולם הבא כשאחזיר שכינתי לציון אני אגלה כבודי על ישראל והם רואים אותי וחיים לעולם, דכת' כי עין בעין יראו בשוב ה' את ציון, ר"ל דאמ' בתנחומא אמר ר' חזרנו על כל המקרא ולא מצינו שנקראו ישראל ציון חוץ מזה לאמר לציון עמי אתה. ועוד אמרינן במדרש תלים זמרו לה' יושב ציון, זמרו לה' אימתי כשיבא להחזיר שכינתו לציון.
מודים אנחנו לך, ר"ל משתחוים ומביאים ראיה מדברי הימים דכתיב מזבחים זבחי שלמים ומתודים לה' אלהי אבותיכם ור"ל משתחוים. ואין זו ראיה ברורה. ועוד היה לנו לומר מתודים אנחנו לך כדכתוב שם. ועוד שעל וידוי מדבר התם, לפי הנראה שהיו [שבים מעונותיהם] ועושין ודוי כדי שיוקבלו קרבנותם. וי"א כי מודים עולה מאה בגימטריא, כנגד מאה קרבנות ומאה ברכות, דאמ' בתנחומא [תבא א'] ראה משה שבית המקדש עתיד ליחרב תקן לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים ביום לפי שהברכה חביבה לפני הקב"ה יותר ממאה מעשים טובים ומכל הקרבנות ואינו דבר של עיקר לפי הדומה. ועוד יש לומר כי הודאה ודוי היא שמודה על הטובה שעשה לו הקב"ה. כמו כן צריכים להודות שמביאין קרבן תודה, ואומ' מזמור לתודה. ולכך נקבעה אחר התפלה והקרבנות, כדאמ' בגמרא. ועוד דאמ' בויקרא רבה [ט' ז'] לעתיד כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל. ואם כל התפלות בטלות תפלת הודאה אינה בטלה. וכן נראה כי הודאה הבאה קודם קבלת פרס היא ודאי לשון ודוי. ואחר כך שואל שאלתו. משל לחטאת הבאה קודם עולה. ובודאי לא הביא חטאתו עד שהתודה וחזר שריצה פרקליטו ונכנס דורון אחריו [זבחים ז' ע"ב]. והיינו תחלת שאלה, משל לכל אדם הרוצה לבקש שום דבר מן המלך נותן לו דורון, ואחר שמצא חן בעיניו שואל שאלתו. אבל ודאי זו של מודים באה לנו אחר ששאל שאלתו ואמר תחלה רצה שירצה קרבנותנו. ולכך דומה הודאה זו הבאה אחריה כאדם שקבל פרס מרבו ואח"כ משתחוה לו ומודה לו כי טובה גמלהו. ולכך אנו משתחוים כשאומרים מודים אחר שקבל קרבנותנו, כמו שהבאנו למעלה מן התנחומא, מנין לעובר לפני התיבה שצריך לזכור בנין בית המקדש וקרבנות ולשוח, מן הדא ברכתא רצה ה' וכו' ולשוח היינו השתחואה. וכן תמצא בשלשה ודוים הנזכרים במסכת יומא [ל"ו ע"ב] ואומר בכל פעם חטאתי ועויתי ופשעתי. ושלשתם הם קודם השחיטה. ושלוח של שני שעירי שני ודוים ראשונים קודם שחיטת פרו. הראשון קודם הגרלה והשני אחר הגרלה, קודם שחיטה, ומיד כשהתודה על העונות שוחט. מודים אנחנו לך, השתחואה, דאמרינן בבראשית רבה לא שאול תודך ומי הוא מודה, מי שהוא חי ומשתחוה. חי חי הוא יודוך כמוני היום. ולכך אומרים בסוף וכל החיים יודוך סלה, לפי שאנחנו חיים ואתה חי. מודים אנחנו לך בהשתחואה על החסד שאתה עושה לנו, ומודים אנחנו לך על אלהותך שאתה ה' אלהינו, ועל כן נאה לך כשתשמע לקול תחנוני כשהתחננתי לך כשם שאמר דוד חלצני ה' מיד רשע מאיש חמסים תנצרני אשר חשבו לדחות פעמי וגו' אמרתי לה' אלהי אתה האזינה ה' קול תחנוני, וזהו שמודה על אלהותו. ומתוך ההודאה שלי שישמע קול תחנוני שכבר אמ' "וכל" שמורה אדנות ומרות לשר ולמלך משתחוה לו בשעת ההודאה. ועל דרך זה אומר המתפלל קבלת האלהות בלשון הודאה, כמו שאמר דוד בסוף אותו מזמור, אמרתי לה' אלהי אתה. וסיים בך ידעתי כי יעשה ה' דין עני משפט אביונים, פי' אע"פ שאין יודעים ומבינים להודות אלהותך על שדנת את דינם אך צדיקים יודו לשמך. ואומר אלהי אתה האזינה לקול תחנוני. ומודים הוא מלשון יודו לשמך. והיינו ממש דכתיב אלהי אתה ואודך, אני אומר לך אלהי אתה ומקבל אני (להודות) [אלהותך], ועל כן אשתחוה לך והיינו אודך. וגם חותמין, ולך נאה להודות, שהוא לשון הצדיקים המכירים את ישועת אלהינו, ואמ' תחלה האל ישועתנו ועזרתנו סלה, ע"ש ברוך ה' יום יום האל ישועתנו סלה. וכת' הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי. להודות את שמך שאודה לך ואומר לך אלהי אתה, כלומר דברים נכחים שאתה אלהי, אחר שאתה מושיעני מאויבי ועושה לי נקמה משונאי, צור חיינו, ע"ש תצור חיי מגן ישענו, ע"ש ותתן לי מגן ישעך. לדור ודור נודה לך ע"ש לדור ודור הללויה. נודה לך, ע"ש צדיקים יודו לשמך. ונספר תהלתך ע"ש תהלת ה' ידבר פי. וע"ש וגדולתך אספרנה. על חיינו המסורים בידך, דכתיב בידך עתותי. ואמר תחלה אמרתי אלהי אתה בידך עתותי הצילני. נמצא שמודה לו. על חיינו המסורים בידך ועל נשמותינו הפקודות לך, דכתיב בידך אפקיד רוחי. ויש אומרים הנפקדות. והם פקדון בכל לילה עד שיקיץ. ועוד נספר תהלתך זו היא תורה שהיא כעין ספור וע"ש בספר בספר וספור. ונלמד אותה ונשמרנה בעבור נשמותנו אשר בידך. כדאמ' בתנחומא [תשא כ"ח] אמר ר' תנחום אמר הקב"ה לישראל בתי בידך ובתך בידי. בתך בידי זו היא הנפש ובתי בידך זו היא התורה. אם אתה משמר את שלי אני אשמר את שלך. ועוד באלה שמות רבה אמר הקב"ה נרי בידך ונרך בידי. נר הקב"ה זו התורה, ונר האדם זו הנפש. על נסיך שבכל יום עמנו ע"ש ברוך ה' יום יום וכת' נתת ליראיך נס להתנוסס. ויש מפרשים אותו לשון נסיון. ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל יום ע"ש רבות עשית ה' נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. וכת' לשמוע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך. והוא אומר נודה לך. ערב ובקר וצהרים ע"ש ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי. וצהרים זו מנחה גדולה דאמרינן בתנחומא [חיי שרה ה'] אברהם תקן תפלת שחרית דכתיב וישכם אברהם בבקר. יצחק תקן תפלת המנחה דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה. יעקב תקן תפלת ערבית דכתיב ויפגע במקום וכתוב זמנים תלתא ביומא הוא בריך על ברכוהי. ולא פירש באיזה שעה. עמד דוד ופירש ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה. לפיכך אי אתה רשאי להתפלל יותר משלש תפלות. וגם יש לפרש על נסיך ונפלאותיך שאתה עושה עמנו ערב ובקר וצהרים שאתה מצילנו מעמלק הלוחם אותנו בכל עת, דאמ' בפסיקתא גבי עמלק עד בא השמש, כל המלכיות אינן עושות מלחמה אלא עד שש שעות, אבל מלכות חייבת עושה מלחמה שחרית וערבית. הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך, ע"ש חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו. ולקח לשון הטוב על הודאה ועל חסד ע"ש הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. כי מעולם קוינו לך ע"ש זכור רחמיך אשר מעולם (כי מעולם קוינו לך). ועל כלם יתברך ויתרומם תמיד שמך מלכנו, הם לשונות [מהיכלות]. וכל החיים יודוך סלה ויהללו לשמך הגדול ע"ש חי חי הוא יודך. ע"ש כמוני היום. ואמרינן בבראשית רבה ומי מודה, מי שהוא חי ומשתחוה לחי. דכתיב חי חי הוא יודך, והמתים ישבחו מיד שיחיו. כדאמ' בפרקי נחמות מניע הקב"ה ראשו ומורידו על המתים והם חיים ועומדים על רגליהם ומשבחים לשמו. לכך אמר סלה, בין בחיים בין במתים. כי הצדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים. ואמר סלה גבי הודאה ע"ש ושמך לעולם נודה סלה. הודאה זו עקרה ע"ש תחית המתים ורמז לכך אמר וכל החיים ולא אמר והחיים. וכן רוצה לומר כל גוים אשר עשית יבאו וישתחוו לפניך. וכי מי עושה גוים אלא הוא, ומה הוצרך לומר אשר עשית, אלא רומז על עשיה השנית והיא תחית המתים ולכך אמר כל גוים ופי' הגוים כשיחיו. וזכר המתפלל לשון הודאה בתחלה ובסוף לפי שרצה כאן לחבר השתחואה. וכת' אשתחוה אל היכל קדשך ואודה את שמך. והשתחואה שבתחלה ע"ש המחזיר שכינתו לציון ולבסוף ע"ש וכל החיים יודוך סלה, שמדבר בתחיית המתים ויודוהו, דאמרינן בבראשית רבה [נ"ו ב'] בנין בית המקדש נבנה בזכות השתחואה, והמתים עתידים לחיות בזכות השתחואה. ויהללו לשמך הגדול ע"ש וקדשתי את שמי הגדול וכת' ומה תעשה לשמך הגדול. ואמר כאן לשון הלול אצל גדולה דכת' גדול ה' ומהולל מאד. האל הטוב, דכתיב הודו לה' כי טוב. האל ישועתנו, זכרון תחית המתים דכת' בה ישועות בל נעשה ארץ יחיו מתיך. ואמר כאן מיד ברוך ע"ש תחיית המתים ע"ש ברוך ה' יום יום יעמוס לנו האל ישועתנו וכו' וישועה זו היא תחיית המתים דכת' ישועות בל נעשה ארץ יחיו מתיך. ולך נאה להודות, שאם עושין רצונו של מקום לו לעצמו נאה להודות, ואם אינן עושין רצונו של מקום כך ויכול לשמו ולא לו. דאמרי' בספרי פרשת האזינו וכתבנוה בפירוש ישתבח וקדיש. גם כתוב לשון להודות כמו שכתבנו למעלה הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי. זו היא הודאה אחר שעשה לו המקום צרכיו ששאל.
שים שלום טובה וברכה חן וחסד ורחמים על ישראל עמך. רוב ענינים אלו נקשרים במקרא. ועוד כיון שאמר לשון שימה היה לומר לישראל עמך ולא על ישראל, כדכתיב וישם לך שלום. ואפרשם כסדר. כלומר כעל שלום ה' תשפות לנו. ועוד וישם. וכן שלום לעוזריך. טובה וה' יתן הטוב לנו. ברכה נקשרת ב"את". וברך את נחלתיך. וכן וברך את עמך, וכן יש לקשרו בעל. ברכה דכתיב ותשא חן וחסד לפניו. ותשא היינו עליה. ויט עלינו חסד. וחן וחסד שוין בדבור. וברחמים נקשר בעל כדכתיב כרחם אב על בנים. ושלום בלשון תלמוד שלום עליך רבי [ב"ק ע"ג ע"ב]. וכתוב שלום על ישראל. ברכנו אבינו כולנו באור פניך ע"ש ברכת כהנים דכתיב יאר ה' פניו אליך ויחנך. וכתוב ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ולכך התפלל כך בלשון זה בברכת שלום, כי במאור פניך נתת לנו ה' אלהינו תורה. כדכתוב כי נר מצוה ותורה אור, ולקח לשון זה ע"ש באור פני מלך חיים. ואור הוא יותר מנר. ואע"ג דכתוב נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי, מכלל דלפעמים נקראת התורה נר, היינו כדאמרינן במדרש תלים אמר דוד כשאני מתחיל בתורה אני מתחיל בהם והם נובעים. וכשאני נכנס לתוכו נפתחים לי שערים הרבה. דכתוב נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי. וחיים היא תורה כדכתוב כי היא חייך וחיים כמו שכתבנו שהוא באור פניו. אהבה ע"ש אור פניך כי רציתם. וצדקה דכתוב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור. משוך חסדך ליודעך וצדקתך לישרי לב. וכן בחסד נמצא יותר האירה פניך אל עבדך הושיענו כחסדך. ורחמים על שם דכתוב זרח בחושך אור לישרים חנון ורחום וצדיק. וטוב יהיה בעיניך לברך עמך ישראל בכל יום ובכל עת ובכל שעה. בסוף שקראנו שמע והתפללנו, כדאמרינן בתנחומא כל הגוים כאין נגדו, לפי שאין לו בהם הנייה, אבל ישראל יש לו בהן הנייה, קורין שמע ומתפללין שיברך אותנו בכל עת ובכל שעה על כל דבר ודבר. ולכך אנו מתפללין שיברך אותנו בכל יום ובכל שעה על כל דבר ודבר. ברכה ושלום וטוב יהיה בעיניך ובכל עת ובכל שעה בשלומך בא"י המברך עמך ישראל בשלום. יש כאן ארבע שלומות, והתחיל בברכה שלום ע"ש דאמרינן בתנחומא ארבעה רוב שלומות הן אלו הן, יפרח בימיו צדיק ורב שלום עד בלי ירח. וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך. שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול. וענוים ירשו ארץ והתענגו על רוב שלום. ולכך אין אומרים שלום רב ולא רב שלום. לפי חביבות התורה שבכלן השלשה כתוב רב שלום, ובאותו של תורה כתוב שלום רב. וכן בסוף הקדים התורה תחלה, דאמר כי באור פניך נתת לנו ה' אלהינו תורה וחיים אהבת חסד ברכה ושלום בא"י המברך את עמו ישראל בשלום. כי יש לחתום התפלה כדאמרינן במדבר רבה גדול השלום שאין חותם כל הברכות אלא בשלום כמו בשמנה עשרה וברכת המזון וקדיש.
<h2>דף כא.</h2>
ואם הוא שני או חמשי או יום שבת שחרית או מנחה או יום טוב מוציאין ספר תורה בתקנת עזרא וקורין בשני ובחמשי שלשה ובשבת במנחה שלשה ובשבת בשחרית שבעה. וכשהחזן מתקן ספר תורה אומר יהי רצון וכו' והוציאנו מצרה מרווחה דאמר בתנחומא [מקץ ג'] ויריצהו מן הבור אמר ר' יהושע בן לוי מתוך צרה רוחה מתוך אפלה אורה מתוך נוולם של צדיקים רוממותם דכתיב אם נבלת בהתנשא. ואמרינן בתנחומא [יתרו ט"ו] מעשה ברבי עקיבא שקראו החזן ברבים בבית הכנסת לקרות בתורה ולא רצה לעלות. אמרו לו תלמידיו רבינו הלא כתוב כי היא חייך ואורך ימיך. אמר להם לא נמנעתי לקרות אלא על שלא סדרתי הפרשה ביני לעצמי שלשה פעמים שאמר הקב"ה שהתורה גלויה לפניו ככוכב, כשבא ליתנם לישראל כתוב בו אז ראה ויספרה הבינה וגם חקרה ואחר כך ויאמר לאדם, ולכך הורגלו העם לומר פרשה הבאה אחרי שנגמרה הראשונה שלה בשבת שחרית, שמא יקרא אותה החזן במנחה לקרות בתורה.
ומברך אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ר"ל ששאל לכל האומות אם יקבלו תורתו ולא מצא שומע כי אם ישראל שאמרו נעשה ונשמע. ולכך בחר בהם ונתן להם את תורתו. ואין מזכירין וחיי עולם נטעה בתוכנו שהרי אינה עץ חיים עד שהחזיק בה הכתוב [דכתוב], עץ חיים היא למחזיקים בה, ולכך כשקרא בה והחזיק מברך וחיי עולם נטעה בתוכנו. ולכך מחזיקין ביד ספר תורה משום רמז דכתיב למחזיקין בה.
ולאחר קריאתו מברך אשר נתן לנו תורת אמת. דכתיב ותורתך אמת. וחיי עולם נטעה בתוכנו, דכתיב כי הוא חייך. ולכך אמר עולם, דאמרינן בתנחומא ומה התורה שלא נבראה אלא לכבודן של ישראל חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים, צדיקים לא כל שכן. ואין אומרים וחיי עולם. דמשמע דבר אחר הוא שלא היה מדבר בו תחלה. אלא ולחיי עולם. נטעה בתוכנו, מפני שקורא אותה עץ חיים שייך לומר נטיעה. והחזן מכריז מה שהם נודרים ופרשנוהו במקום שמוציאין ספר תורה בחול. וכל מה שאדם קורא בתורה בצבור צריך שילמד קודם שלש פעמים. כדאמרינן בתנחומא [יתרו ט"ו] אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם למדתך התורה, שאם תהיה בן תורה לא תהא רוחך גסה לומר דבר לפני הקב"ה עד שתפרש אותה בינך לבין עצמך שנים ושלשה פעמים. ומעשה בר' עקיבא שקראו החזן לקרוא בספר תורה וכו' כי כתבנוהו למעלה.
<h2>דף כא:</h2>
בפורים כשבאו לקרות את המגילה מברך על מקרא מגילה ע"ש ונקרא בספר ואע"פ שיוצא בשמיעה, וכיוצא בדבר יש מקומות שמברכין על תקיעת שופר אע"פ שיוצא בשמיעה. ואע"ג דאיכא למימר שאני התם דכת' כשמעכם את קול השופר ובמגלה לא כתב שמיעה. וברכה שבסוף הקריאה כך היא, בא"י אמ"ה האל הרב את ריבנו ע"ש כי ה' ירב ריבם וקבע את קובעיהם נפש והוא לקח את נפשו, ואמר האל על שם כי אל הוא לשון חוזק לענין נקמה כדכת' אל נקמות ה'. והדן את דיננו, אע"פ שכתוב אין דן דינו למזור הוא דן את דיננו, והנוקם את נקמתינו כדכת' האל הנותן נקמות לי וידבר עמים תרתי וגם המתים וע"כ אמר האל. והנפרע לנו מצרינו לשון חכמים כמו עתיד ליפרע ממי שחוזר בדיבורו. והמשלם גמול לכל אויבי נפשנו ע"ש כעל גמולות כעל ישלם חימה לצריו גמול לאויביו. ולכך אמר צרינו ואויבינו. בא"י הנפרע לעמו ישראל האל המושיע. חוזקו ע"ש ה' הושיענו מצרינו ונקמנו מהם. וזהו שכתב אכן אתה אל מסתתר אלהי ישראל מושיע וזהו (שם) [שאומ'] אל המושיע. ויש שאין פותחין ברכה זו בברוך שאין המגילה מפסקת, וכמו כן אומ' אמת ויציב ואינו מתחיל בברוך, שק"ש אינו מפסיק. וכן ישתבח אינו מתחיל בברוך, דפסוקי דזימרא אינן מפסיקין, והעיקר להתחיל בברכה אחר המגילה מידי דהוה אסוף ברכת התורה שק"ש מפסקת. וזהו הטעם שאין כל הקהל קורין כי אם אחד הקורא בתורה ואין אומ' המגילה כי אם האחד והאחרים שומעין המקרא והמגלה ומשיחין שיחת חולין כמה פעמים אינו מותר להם. והוי הפסק גמור לכל הקהל, ולכך מתחיל בברוך ברכה שבסוף קריאתה, ולכך כמו כן מתחיל המפטיר בברוך אחר ההפטרה, לפי שאין כולם אומרים ההפטרה כי האחד. ומעט יש בקהל מן השומעים ההפטרה כולה או שלא ידבר בנתים ויפסיק שמיעתו, אבל הכל אמ' ברוך שאמר ופסוקי דזימרא וישתבח, ואין הקהל פוטרין עצמן על ידי אחד, וכן כולם אומרים אהבה רבה וק"ש ואמת ויציב ונקראת ממש סמוכה לחברתה לכל היודע להתפלל. וכן יהללוך אינו מתחיל בברוך, כי כל הקהל היודעים לומר הלל אומ' אותו ואין סומכין על החזן, לכך אין ההלל הפסק בין ברכת ההלל לברכת יהללוך.
<h2>דף כב:</h2>
ומפני חטאנו. נהגו נשים לשבות בראש חדש כדא' בפרקי דר"א [פמ"ה] ויאמר להם אהרן פרקו נזמי הזהב באזני נשיכם, שמעו הנשים ולא רצו לתת נזמיהם לבעליהם אלא אמרו להם אתם רוצים לעשות לכם פסל שאין בו כח להציל. וזה היה בראש חדש. נתן להם שכרם בעולם הזה ולעולם הבא. העולם הזה שהם משמרות ראשי חדשים, יותר מן האנשים ולעולם הבא שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים שנא' המשביע בטוב עדיך וגו'.
ואחר כך נופל על פניו ומתחנן לפני התיבה על הקרקע ובדמעה, ששערי דמעה לא ננעלו, והדמעה היום כנגד נסוך המים, והיינו דאמרינן בבראשית רבה [ע"ט ט"ז] ר' אבין אמר כל אותן שנים שהיה יעקב בבית אל לא נמנע מלנסך. אמר ר' חנין כל שהוא יודע כמה נסוכין נסך יעקב אבינו, יודע לחשב את מי טבריא. כלומר, כשם שאין חשבון למי טבריא כך אין חשבון לנסוכין. ואלה הן הדמעות שהיה בוכה בשעה שהיה מתפלל כל היום בבית אל. ואין מספר לטפי הדמעות, חוץ מהקב"ה שסופרן דכתוב שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך ודרשינן [שבת ק"ג ע"ב] מלמד שהקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו. וגם הוא יודע לספור מי טבריא. ועוד אמ' בתנחומא [קדושים ט"ו] שלש דמעות הוזיל עשו. אחת מעינו של ימין ואחת מעינו של שמאל והשלישית נקשרה בעינו ולא ירדה. אימתי בשעה שברך יצחק את יעקב. דכתוב וישא עשו את קולו ויבך. בא וראה כמה שלום נתן לו דכתוב ותשקמו בדמעות שליש, שלא היו שלש שלמות. ועוד בבא מציעא [נ"ט ע"א] שערי דמעה לא ננעלו דכתיב ואל דמעתי אל תחרש.
וכשיאמר החזן או יחיד פסוקי סליחות אל יאמר פסוקים של יחיד בלשון רבים כמו ואל דמעותינו. ושל רבים אל יאמר בלשון יחיד כגון השיבנו ה' אליך, אלא השיבני ואשובה. וברייתא היא שהביאה רב אלפס במגילה, הכתוב בלשון רבים אין מכנין אותו ליחיד והכתוב ליחיד אין מכנין אותו לרבים. וי"ל דוקא בעדן קריאה אבל בעדן מצלותא ומבעי רחמי שפיר דמי, והכי נהוג עלמא ואין בזה ספק.
<h2>דף כג.</h2>
ואין מוציאין ספר תורה לקרות בקרבנות בשבת, כיון שאומרים אותם במוסף, ואינם כי אם שני פסוקים, והכל יודעין אותן מבחוץ. ולכך אומ' קרבנות של תמידין בכל בוקר, לפי שאין מוציאין ספר תורה בכל יום. ולכך מוציאין תורה בראש חודש בשביל הקרבנות וביום טוב בשביל הקרבנות, לפי שמדלגין אותם במוסף, לפי שראש חודש ויום טוב אינן תדירין כמו שבת. וגם הפסוקים ארוכין ואינן ידועין לכל הקהל המתפללים מבחוץ. ואע"פ שאומרים קרבנות של ראש חודש במוסף, אין אומרים הפסוקים כי אם בקוצר. ועוד יש לומר לכך אין קורין קרבנות שבת ספר תורה, לפי שלא רצו לתקן קריאת שום פרשה שעיקרה אינה שלשה פסוקים, כמו וביום השבת. ואע"פ שהיה יכול להתחיל פסוק של מעלה, מכל מקום עיקר קרבנות היום אינם כי אם ב' פסוקים. ואין אומרים קרבנות ראש חודש ויו"ט בשבת [נ"א ושבת] בבקר של שבת וראש חודש ויום טוב לפי שקרבנות שבת נאמרים במוסף ושל ראש חודש ויום טוב נאמרים בספר תורה.
<h2>דף כה.</h2>
וכשיאמר החזן או יחיד פסוקי סליחות אל יאמר פסוקים של יחיד בלשון רבים כמו ואל דמעותינו. ושל רבים אל יאמר בלשון יחיד כגון השיבנו ה' אליך, אלא השיבנו ואשובה. וברייתא היא שהביאה רב אלפס במגילה, הכתוב בלשון רבים אין מכנין אותו ליחיד והכתוב ליחיד אין מכנין אותו לרבים. וי"ל דוקא בעדן קריאה אבל בעדן מצלותא ומבעי רחמי שפיר דמי, והכי נהוג עלמא ואין בזה ספק.
<h2>דף לב.</h2>
ואמר במסכת סופרים [פי"ד הי"ד] כשמוציא ספר תורה מגביה למעלה ומיד גוללין ספר תורה עד שלשה דפין ומגביהין ומראין פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו ומחזירו לפניו ולאחריו שמצוה לאנשים ולנשים לראות פני הכתב ולכרוע. ועוד אמרו במסכת סופרים [שם] כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין כשמוציאין ספר תורה ומחזירין היו הולכין אחריה מפני כבודה. ומנהגים בכמה מקומות שהקורין נודרין כל אחד ואחד אחר קריאתו. ובמקומות יש שהחזן הולך לכל אחד שיושב אחר קריאת התורה ונודרין והחזן מכריז הנדר מכל אחד. ומנהגות אלו של נדרים על ידי הכרזת החזן מצינו בויקרא רבה ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה הוא, בשוגג נדרתי ולא אתן כלום. למה יקצוף האלהים על קולך, על אותו הקול שהיה החזן מברך אותך.
סוף דבר אסור לאדם ליטול שררה לעצמו לא לספר תורה ולא לשאר דברים ברבים, שאמ' למי אשר מינהו הקהל על כמה דברים אסור ליטול שררה לעצמו כדאמ' בב"ר [ע"ט ח'] ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל, ר' הונא בשם ריש לקיש אמר לו הקב"ה אפי' חזן הכנסת אינו נוטל שררה לעצמו ואתה היית נוטל שררה לעצמך. למחר בתך יוצאה ומתענה. הה"ד ותצא דינה בת לאה. ועוד אמר' בתוספ' דמגילה [פ"ג הי"ג] חזן הכנסת וכן ראש הכנסת לא יקרא עד שיאמרו לו אחרים, שאין אדם מבזבז בידיו לעצמו.
